אחת ממצוות השבת היא מצוות העירוב. בתורה נאמר ''אל יצא איש ממקומו ביום השביעי''. ולמדו מכך חכמים שאסור לצאת מרשות היחיד לרחוב הציבורי. מלאכה זו היא אחת מל"ט מלאכות שבת.
כדי שנוכל לטלטל ברחוב אנחנו צריכים לעשות 'עירוב'. כלומר, משהו שיחבר, שיערב, את כולנו להיות יחידה אחת. עירוב זה נעשה בדרך כלל על ידי עמודים הניצבים במרחק שווה ומעליהם חוטים היוצרים כעין חומה המאחדת את כל השכונה או העיר.
ישנם מספר הלכות בסיסיות, שחשוב לדעת בדיני עירוב:

1. בהלכות הוצאה כמו במלאכות שבת האחרות יש איסורי תורה ויש איסורי דרבנן. האיסור העיקרי של תורה הוא בהוצאת חפצים ממקום המוגדר בהלכה כרשות היחיד למקום המוגדר כרשות הרבים, וכן הכנסתם של חפצים מרשות הרבים לרשות היחיד. כמו כן יש איסור תורה בעקירת החפץ ברשות הרבים והעברתו לאורך ארבע אמות (כ-2 מטרים) והנחתו ברשות הרבים. חכמים גזרו על איסורים אלה גם כאשר המקום אינו מקיים את כל התנאים ההלכתיים להיותו רשות הרבים מן התורה.

2. כיום אנו מתייחסים לרוב רחובות הערים שלנו כמקום הנקרא בהלכה 'כרמלית', והאיסור להוציא מהם ואליהם, וכן האיסור להעביר בהם חפץ לאורך ד' אמות הוא איסור מדברי חכמים בלבד.

3. הדרך המקובלת בהלכה מאז ימי המשנה והתלמוד להתיר איסורי הוצאה והעברה בערים או ביישובים היה על ידי הקפתם במחיצות, או יצירת 'צורות פתח' מסביב למקומות היישוב. אפשרי על פי ההלכה הוא שילוב בין שתי השיטות הללו. צורות אלו נקראות 'עירוב' ובלעדיהן איננו יכולים לטלטל חפצים בשבת קודש ברחובה של עיר.

לכן חשוב מאד לוודא, שבאיזור מגוריכם ישנו עירוב תקין הנמצא בפיקוח מתמיד למניעת תקלות.

ישנו סוג נוסף של עירוב הנקרא 'עירוב תחומין'. אסור לצאת משטח העיר יותר מאלפיים אמה, שהם בערך קילומטר אחד. מי שנצרך ללכת יותר ממרחק כזה, כגון לבקר חולה, או לשמוע שיעור וכיו''ב, צריך לעשות 'עירוב תחומין'. כלומר, להניח שתי תבשילין, כגון פיתה וביצה, באמצע הדרך וכך אנו קובעים את מקומנו במקום הזה ויכולים ללכת משם עוד אלפיים אמה.

ישנו סוג נוסף, שנקרא 'עירוב חצרות'. עליו אחראי רב הקהילה ולכן לא נרחיב בו כאן.

​

​

המועצה הדתית בודקת את כשרותו של העירוב בכל שבוע בימי חמישי ושישי.