"מי לה' אליי"

שני ניסים אירעו לאבותינו בחג החנוכה.

הנס הראשון הוא ניצחונם של החשמונאים על מלכות יוון – כשרבים נמסרו ביד מעטים וגיבורים ביד חלשים. הנס השני הוא נס פך השמן – בסופה של המלחמה מצאו החשמונאים בבית המקדש שחולל פך שמן טהור אחד, כשהשמן שבו היה אמור באופן טבעי לדלוק יום אחד בלבד, ונעשה נס והדליקו ממנו את הנרות במשך שמונה ימים. בעקבות נס זה קבעו חז''ל את החג לשמונה ימים, שמונת ימי החנוכה שבהם אנו מדליקים נרות.

את הנרות רצוי להדליק בשמן זית, כי הנס במקורו נעשה באותו פך שהכיל שמן זית, אבל אפשר לצאת ידי חובה גם בהדלקת נרות מכל סוג שהוא. לפני ההדלקה אוחזים ב'שמש' – הנר המשמש להדלקת נרות החנוכה – ומברכים שתי ברכות: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה', ו'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. בלילה הראשון מוסיפים ברכה שלישית – 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

נרות החנוכה, הפכו במרוצת השנים לסמל שמלווה את העם היהודי באשר הוא. סמל לכך שהאיכות קובעת ולא הכמות. סמל לכך שחושך מגרשים באור ולא במקלות. סמל לכך שלמרות כל הגזירות הקשות שעברו על העם, במעט אור, באמונה, ובתקווה שבלב, אפשר לגבור על כל הצרות.

לכן היו היהודים במחנות ההשמדה מתאמצים לחסוך את מנת המרגרינה היומית שלהם, לצקת אותה לכפתורי בגד הפסים שהפכו לקנים, לשזור לפתילות את החוטים שהשתרבבו מבגד הפסים, ולשיר לאור השלהבת 'מעוז צור ישועתי'.

בשמירת דיני ומנהגי חג החנוכה, מתייצב בית ישראל לדורותיו בחזית אחת עם החשמונאים במאבקם בנגע ההתבוללות ובמאמצים לביעור החושך ולריבוי האור, בבחינת 'כי נר מצווה ותורה אור'.
אין ספק, שנר החנוכה, שכל אחד מבני הבית מדליק, ובתוספת נרות השבת שמדליקה האם בערב שבת, נוסכים יחדיו אור גדול ותקווה בלבבות.

יהי רצון שנשאב מאורם של נרות החנוכה שפע של אורה, שמחה וברכה, למשך כל ימות השנה!!!