"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"

היום העצוב ביותר מכל ימות השנה, הוא תשעה באב. ביום זה נחרבו שני בתי המקדש שהיו לנו. בית המקדש הראשון נחרב בשנת שלושת אלפים של''ח לבריאת העולם בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ובית המקדש השני נחרב בתשעה באב בשנת שלושת אלפים תתכ''ח על ידי טיטוס שר צבא רומי בנו של אספסינוס, המצביא שהיה לקיסר.

מיד לאחר יציאת מצרים, מראשית היותנו לעם, הפך יום זה ליום של פורענות. חטא המרגלים אירע בליל תשעה באב. המרגלים הוציאו דיבתה של ארץ ישראל רעה באוזני עם ישראל, וגרמו להם לבכות בכייה של חינם. אמר להם הקב''ה 'אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות'.

כמו כן, בתשעה באב נפלה העיר ביתר שהייתה המרכז הרוחני והגשמי הגדול של העם באותה תקופה.

 לפני כחמש מאות שנה התרגשה על העם פורענות נוספת בשבוע בו חל תשעה באב – צרת גירוש ספרד.

לאחר חורבן הבית השני נתפזרו בני ישראל בארצות הגולה, וחלקם התיישבו בספרד. בארץ זו הם ייסדו קהילות שפרחו בתורה ובחכמה, ואנשיהן חיו בעושר ובכבוד. כאלף וארבע מאות שנה חיו היהודים בספרד, ובמשך שנים רבות הייתה בגלות זו עדנה ליהודים, ועל כן מכונה התקופה 'תור הזהב של יהדות ספרד'. לבסוף עשתה הכנסייה הנוצרית יד אחת עם מלכות המדינה ומסע הרדיפה הדתית שהחל עוד קודם לכן התעצם עשרות מונים. השלטונות גזרו גזירות קשות כנגד היהודים, אילצום להמיר את דתם, עינו אותם בעינויים קשים, השפילו אותם, ולבסוף גזרו עליהם גירוש מן המדינה. וכך, בשבוע בו חל בתשעה באב, יצאו כשלוש מאות אלף איש, נשים וטף, מארץ ספרד אל הבלתי נודע.

לפעמים ישנה תחושה, שאחרי שחזרנו למולדתנו לאחר גלות כה ארוכה, אין צורך להתאבל בתשעה באב. הרי זה שייך לעבר, לגלות. עכשיו אנחנו בארץ שלנו, עם צבא משלנו ומוסדות שלטון עצמאיים משלנו.

מה הערך של זכירת העבר שכבר איננו רלוונטי?

זו טעות גדולה.

עם שאין לו שורשים לא יוכל להצמיח פירות מתוקים. לא יוכל להתפתח.

מספרים, שהקיסר נפוליאון מאד התפעל מיהודים שעדיין בוכים על בית שנשרף לפני כל כך הרבה שנים. ''עם שאינו שוכח את עברו", אמר להם נפוליאון, "יש לו עתיד''.

כוחנו בזיכרון הלאומי.

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לחזות בבניין בית המקדש ובהשראת השכינה הגלויה על עם ישראל בפרט ועל כל העולם בכלל!