יום הזיכרון לשואה ולגבורה
"משפטיך תהום רבה" (תהילים פרק ל''ו פסוק ז')
הכנסת קבעה את כ''ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.
יש לנו אמנם את עשרה בטבת שהוא יום הקדיש הכללי, כפי שנקבע על ידי הרבנים הראשיים לאחר קום המדינה. אבל גם כאשר אנו מתייחדים עם ששת המיליונים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אי אפשר לפסוח על הנושא של האמונה. הפן הדתי צף ועולה כל אימת שמדברים על הנוראה בזוועות שפקדו את העם היהודי.
איך זה קרה?
למה זה קרה?
כיצד ייתכן שריבונו של עולם איפשר לאסון נורא שכזה לקרות?
היו ניסיונות שונים, רבים ומגוונים, להסביר ולנמק את תופעת השואה. אבל, למעשה אין תשובה. לאלוקים פתרונים. רק לו. עברנו את הנורא מכל, איבדנו את היקרים מכל, ולעולם לא נתאושש מהמכה הזאת. אנו יודעים בדיוק מה קרה, מתי והיכן. אבל לעולם לא נדע למה.
''משפטיך תהום רבה'', אומר דוד המלך. משפטו של בורא עולם הוא כמו תהום עמוקה, שאי אפשר לצלול לעומקה ואין להשיג את פשרה. משפטי הבורא נעלמו מהשגתנו. הן למעלה מבינת אנוש שקרוץ מחומר שהוא בשר ודם. וכי אנו יודעים לנהל את ספריו של הקב''ה?
לא נותר לנו אלא צידוק הדין. לבוא ולומר במילים של שירת האזינו "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים פרק ל"ב פסוק ד').