נישואין - רקע והלכות
"אין לנו באנושות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנשואין" (הרב קוק)
היהדות רואה בנישואין את יסוד היסודות של העם היהודי.
''לא טוב היות האדם לבדו'', קבע בורא העולם, ולכן ''אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י''ח).
יתירה מכך, האדם מצווה לראות באשתו את מרכז חייו מרגע החתונה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב' י''ח-כד'). גם היא, כמובן, רואה בבעלה את האדם החשוב ביותר בחייה.
חכמינו אף הגדילו לומר ש''כל אדם ששרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה ובלא ברכה" (מסכת יבמות דף ס''ב ע''ב).
בזוהר הקדוש מכונה אדם שאיננו נשוי בתואר 'פלגא דגופא', כלומר חצי בן אדם. ממש כמו בשיר המפורסם.
אז שיהיה במזל טוב!!
לאחר ההיכרות בין בני הזוג והחלטתם המשותפת להקים יחד בית בישראל, נערכת החתונה.
החתונה מתחלקת לשני שלבים.
קידושין ונישואין.
בשלב הראשון, הבעל מעניק לכלתו טבעת כסף פשוטה, ללא עיטורים, ואומר לה ''הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". לאחר פעולה זו, המכונה 'קידושין' האשה מקודשת לבעלה, ואסורה על כל שאר הגברים בעולם.
לאחר מכן, הבעל מוסר לאשתו שטר 'כתובה' שבו הוא מתחייב לדאוג לכל צרכיה במהלך חייהם המשותפים.
השלב השני, הנישואין, הוא עמידתם יחד תחת חופה אחת. יש הנוהגים ללכת לאחר החופה לחדר ייחוד שבו נמצאים החתן והלכה לבדם.
דף חדש
מעבר לחשיבות האישית של החתונה, שהיא ההחלטה החשובה ביותר שאדם עושה בחייו, רואה התורה בנישואין הזדמנות לפתוח דף חדש.
חכמים לימדו אותנו (יבמות דף ס''ג ע''ב) שכל אדם שנושא אשה נמחלים עונותיו. כמו שיום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה לכל עם ישראל, כך יום החתונה הוא יום הכיפורים הפרטי של בני הזוג.
לכן ישנה חשיבות רבה לערוך חשבון נפש, אישי ומשפחתי, לבקש סליחה מהקרובים והידידים, ולפתוח דף חדש בחיים בכל המובנים האפשריים.
לפי הדרכת התורה, הבעל והאשה צריכים לראות האחד בשני את האדם הכי חשוב בעולם. את הבעל ציוו חכמים שיהא ''אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו", ואת האשה ציוו חכמים שבעלה ''יהיה בעיניה כמלך''.
הרמב''ן כותב שהקיום המלא של מצוות ואהבת לרעך כמוך מתבצע רק בין בני זוג. על ידי כבוד הדדי, אכפתיות ונתינה בלי גבול, זוכים החתן והכלה לבנות בית מלא שמחה ואושר שבו שורה השכינה.
"איש ואשה זכו - שכינה ביניהם".
סוד האהבה היהודית
מאז ומעולם, רדפה האנושות אחרי האהבה, וחיפשה את סוד האהבה המושלמת.
אך כנראה שיש לנו טעות יסודית בהבנת המושג אהבה.
אנחנו רגילים לחשוב שאם רק נמצא אדם שיעניק לנו את כל מה שאנו רוצים, אז נזכה לאהבה הנחשקת.
'אהבה מהסרטים'.
אך חז''ל מלמדים אותנו שזו טעות.
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (אבות פרק ה' משנה ט''ז).
מי שמתחתן כדי לקבל תועלת מבן הזוג, אהבתו אינה אלא אהבה עצמית. 'אהבה התלויה בדבר'. הוא לא באמת הוא אוהב את אשתו, אלא את עצמו. היא לא באמת אוהבת את בעלה אלא את ההנאה שהוא גורם לה.
תפיסה כזו היא מאד מסוכנת. כי ברגע שאדם רואה שבן הזוג השתנה, שהוא כבר לא כל כך רומנטי ומתחשב כמו בתקופת ההיכרות, האהבה מתפוגגת לאיטה. הרומנטיקה מתפוררת.
לעומת זאת, מי שמתחתן כדי לתת לזולת, אהבתו תשרוד לנצח. ולא זו בלבד, אלא ככל שייתן יותר ויעניק יותר הוא יאהב יותר. רואים את זה אצל ההורים שכל-כך משקיעים ונותנים לילדיהם, ועל ידי כך אוהבים אותם אהבה נצחית. לכן האהבה האמיתית באה אחרי החתונה, אחרי שמתחילים באמת לתת זה לזה.
וכך היה אומר הרב אליהו דסלר, מגדולי ההוגים של היהדות בדור האחרון:
אנשים רגילים לחשוב, שאדם מעניק למי שהוא אוהב.
אך זו טעות.
המהלך הוא הפוך.
הנתינה היא שמולידה אהבה.
על ידי הנתינה, האדם אוהב את מי שהוא נותן לו.
מי שנותן יותר - אוהב יותר. מי שמעניק יותר הוא אדם מאושר יותר. כך טבע האדם.
הרווח הגדול מתובנה חשובה זו, היא שהצלחת חיי הנישואין תלויה אך ורק בנו.
לא בשום גורם חיצוני.
לא בהתנהגות של אף אדם אחר מלבדנו.
רק הרצון החזק והאמיתי שלנו לבנות יחד עם בן הזוג בית שמח ומאושר, בריא ויציב, להעניק לו ללא חישובים של תועלת, יגרום לאהבה אמיתית. אהבה שתשרוד לנצח נצחים.
'בנין עדי עד'.
